שורשים ספרדיים

שבע ברכות

שבע ברכות נאמרות בטקס חופה וקידושין מזה מאות רבות של שנים: "מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ… מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה…"

יוסי עומד לצד כלתו כרמלה ולצד אביו, אך חדי העין יבחינו כי מי שמברכת על כוס היין היא אימו מרים. ויש לכך סיבה טובה, מרים היא נצר למשפחת כהן לה שורשים ארוכים במיוחד שיש המייחסים לצדוק הכהן הגדול. בחושיו המחודדים, ידע יוסי כי הוא חווה רגע של שיא בתפילה נושנה של בני עמו והתמסר כל כולו לאלו הברכות שנאמרו מפי אימו.

צריך לזכור, אביו ואימו, כמו רבים מעולי התקופה, היו למעשה דור אחרון לגלות ארוכה. והינה, הכוס נשברת לזכר החורבן, אך החופה נערכת הפעם מעל אדמת ישראל.

סיפורו של מסע

עם החורבן רבים היהודים שנפוצו לשולי הים התיכון. הקהילות שמרו על המסורת העתיקה ועל הזהות, אך שם גם שגשגו. כזו גם הייתה קהילת יהודי ספרד. שם השתקעה המשפחה, בעיר סֵבִילְיָה.

האזור הפורה הזה בסמוך לגיברלטר, היה כר פורה לאותן קהילות. ההרים יצרו נהרות גדולים, מהצד של מרוקו מדרום ומצידה של ספרד. בשנת 711 הוביל מפקד ערבי-ברברי בשם טַארִיק אִבְּן זִיאַד את הפריצה המזהירה דרך הגיברלטר בספינות ובקרקע, ממרוקו לתוך ספרד. בכך החל הכיבוש המוסלמי בספרד. תקופה זו הייתה דווקא סובלנית יחסית לבני הדתות השונות.

קוֹרְדוֹבַּה – העיר שהייתה לגדולות בעולם בתקופה המוסלמית של ספרד ובה נולד הרמב"ם

סֵבִילְיָה – עיר גדולה ועתיקה בדרום ספרד בה פעלה קהילה יהודית משגשגת לפני גירוש ספרד

אלא שניסיונות הנוצרים להשתלטות מחודשת על ספרד לא פסקו והגיעו לשיאם בשנת 1248, אז הסתיים המצור על סֵבִילְיָה. מאז הורע מצבם של יתר בני הדתות והיהודי יכל לבחור להתנצר או למות, אף שלעולם יישאר בגדר חשוד. ב-1492 החל גירוש כוחני של היהודים מספרד ובהמשך גם מפורטוגל.

מסלול נדודי המשפחה באזור הגיברלטר: החל מסֵבִילְיָה בספרד, דרך אלג'יריה ועיר הכהנים דֶבְּדוּ במרוקו, ומשם דרך העיר פֶאס ועד מֶקְנֶס

נהר גוּאדַלְקִיבִיר – הנהר באנדלוסיה שבדרום ספרד הוא הבסיס לשגשוש ופריחת ערים כגון סֵבִילְיָה וקוֹרְדוֹבַּה וממנו יצאו האוניות עד לים התיכון

העיר סֵבִילְיָה ונהר גוּאדַלְקִיבִיר

משפחת כהן-סקלי עזבה את העיר סֵבִילְיָה במאה ה-15 עוד קודם לגירוש הגדול, כאשר נתנו עצמם לחסדי מלחים שהובילו אותם דרומה בים. בכך תם פרק ארוך בספרד.

כיכר רוסיו בליסבון, פורטורל

תור הזהב של היהודים בחצי האי האִיבֶּרִי דעך ונגדע. כמו בספרד, כך היה גם בפורטוגל וליסבון. התיירים שישוטטו בכיכר רוסיו הוותיקה ושוקקת חיים ידרכו מעל האבנים המשתלבות המסודרות כפסיפס גלי. אך ספק אם יבחינו במונומנט הקטן שמוצב לצד הכיכר וצורתו כמגן דוד חסר.

זוהי למעשה מצבה לזכר אלפי היהודים שנרצחו בטבח ליסבון בשנת 1506 שהתחיל במקום זה, ממש למול מבנה הכנסייה והכיכר (או כפי שנרשם על גבי המונומנט: "קורבנות חוסר הסובלנות והפנאטיזם הדתי"). אותו כוכב או מגן דוד הוצב שם בשנת 2006, זאת 500 שנים לאחר הטבח.

אבן המונומנט הקטנה בכיכר לזכר קורבנות הטבח בליסבון (גוגל 2025)

בטבח הנוראי היהודים האנוסים אף שהתנצרו נשרפו חיים ותינוקות הוטחו אל הקירות. סוף עצוב לתקופה כה ארוכה ומפוארת, במיוחד לקהילה שתרמה רבות לשגשוגה של זו המדינה.

בבסיס המצבה מובא ציטוט בשפה הפורטוגזית: "Ó terra, não ocultes o meu sangue e não sufoques o meu clamor!"

והרי אלו דבריו של איוב המיוסר: "אֶרֶץ, אַל־תְּכַסִּי דָמִי;  וְאַל־יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי!"

מעיר הכהנים למקנס

דֶבְּדוּ, עיר הכהנים במרוקו

במדבריות מרוקו אשר בצפון רכס הרי האטלס נמצאת חבויה עיר מוקפת חומה. זוהי העיר דֶבְּדוּ, אשר נודעה גם בשם "עיר הכהנים". ראשי המשפחה יחד עם משפחות נוספות מספרד התבססו שם ושמרו על צביונם. כעבור 300 שנים נדדו בני המשפחה מערבה במרוקו. בעיר פֶאס התפצלו, חלק נשארו ושם התפרנסו והיתר המשיכו למֶקְנֶס.

העיר המסוגננת מֶקְנֶס שהייתה בעברה בירת מרוקו

מחד הייתה מרים אם המשפחה בעלת תווי פנים ספרדיים. ומאידך, דיברה צרפתית שוטפת כמו יהודים רבים שהתגוררו במרוקו. זאת כמובן הודות לקשרים ההדוקים של מרוקו עם צרפת, שלמעשה בסוף התקופה האימפריאליסטית שלה שלטה במרוקו ולקחה אותה תחת חסותה.

לעיר מֶקְנֶס עצמה היו קשרים עמוקים יותר עם צרפת וזאת הרבה קודם לכן, כאשר עוד בימיו של לואי הגדול הקים בה המלך מוּלָאי אִיסְמַעִיל לאות של כבוד ארמון מרהיב מוקף גני פאר, אז הוכתרה העיר לבירת המדינה וזכתה לכינוי "ורסאי של מרוקו".

“דורות על גבי דורות של יהודים חיו במרוקו לאורך מאות בשנים. אני הופעתי במקנס, עיר הולדתי ומגורי הורי, בחג השבועות של שנת 1946.”

אז מה דעתכם? מוזמנים להגיב ולהעלות על הכתב כל מחשבה בנושא.