על כנף ציפור 2 – הסוד של סדאם ורחוב קיבוץ גלויות

כן, זה קרה, יהודים עלו על כנף ציפור ונאספו לארצם – לא לפני שבתיהם נשרפו ועימם גם ההיסטוריה המשפחתית התאדתה. אך מורשתם ארוכת השנים לא נשכחה.

יהודה פוליקר – עיניים שלי, בקליפ שפורסם בידי כאן מוזיקה באתר יוטיוב

את השיר 'עיניים שלי' ביצע יהודה פוליקר לאחר שתורגם מיוונית בידי יעקב גלעד. המילים והלחן של ס. קויומדזיס המפורסם. בעבור פוליקר היה זה אלבום סולו ראשון, מה שהצריך ממנו תחילה לא רק לשיר אלא גם לנגן בעצמו על הכלים ולהקליט את החומרים כדי להוזיל עלויות.

אבל פוליקר ידע היטב על מה הוא שר: "פעם אשוב על כנף ציפור…" והאלבום נחל במהרה הצלחה מסחררת. כי קולו הכואב וחודר הלבבות זעק את זעקת השבר של עם ששרד את נדודיו בקושי רב.

קיבוץ גלויות

באופן די סמלי, משפחתו של אבי התגוררה בארץ ברחוב קיבוץ גלויות מספר 1. קיבוץ גלויות זה בהחלט היה. כך למשל הוא טרח לציין בזיכרונותיו את השכנים הסימפתיים שהגיעו לשם בעיר חדרה על 'מרבד הקסמים', מתימן, כנראה דרך עדן ואותה רכבת אווירית על כנפי נשרים. לימים ועל דרך המקרה, גם אני מתגורר לצד משפחה סימפטית ולה ילדים שמקורה באותה העלייה, ממש כפי שאבי כתב. אמנם לא בבית קרקע וחלקת אדמה כמו בנעוריו, אך בבית דירות חביב גם כן.

חדרה עצמה הוקמה כמושבה עוד ב-1891 ושטחיה נרכשו לאור פרעות שנערכו ביהודים מהאימפריה הרוסית. בימי העלייה הראשונה היו באדמותיה ביצות רבות, על כן ניטעו אלפים רבים של אילני אקליפטוס, במחשבה שאלו ייבשו אותן.

עצי האקליפטוס של חדרה בואדי מאחורי קיבוץ גלויות

ברחוב זה דרה כמובן גם משפחתו של אבי שעלתה ממרוקו. היה זה שילוב בין דורות ועליות. על השילוב הזה של האוכלוסיות השתעשעתי מעט בספר בפרק 'יידיש מרוקאי בבית אליעזר'. בארץ הצעירה היחסים עם השכנים היו טובים מאוד והסבתא מרים נהגה לחלק לשכנים מאפים טריים שהכינה והילדים שיחקו יחדיו בזמן שהוריהם עבדו.

הסבים אברהם ומרים עם ביתם הבכורה דבורה עובדים את האדמה בחדרה כמיטב מסורת התקופה בימי הצנע של שנות ה-50

משפחתו של יוסי אבי החליטה לעלות ב-1949, כבר משהגיעה אליהם השמועה כי נפתחו שערי ארץ ישראל. יחסיהם עם השכנים במקנס היו טובים יחסית, אף כי פה ושם היו תקריות והתנכלויות אלימות. זה לפחות מה שרשמתי בספר…

אך אם להיות כן, כלל לא היה בטוח ליהודי במדינות ערב. אשתף מסיפורו של אחד מאחיו של יוסי אבי. כשהיה ילד נהג אביו אברהם לשלוח אותו עם מלווה ערבי ששמר עליו בדרכים. אך גם זה לא עזר. יום אחד, בעוד האח אשר היה רק בן 5, לא הגיע ליעדו. בהמשך הסתבר כי שוחד שולם למלווה שנלקח. אברהם האב שהיה בעל חנות ומוכר בקרב התושבים הערבים, עבר שכן שכן ושילם לכל מי שיכל על מנת שיסייעו במציאת הבן האובד. לבסוף התגלה כי נחטף למשפחה ללא ילדים, הוחבא ברפת שאת הריח שלה זכר שנים ארוכות תוך איומים שמא יבכה, ולפיו "דחפו" קוביות של סוכר. הוא אותר. מאותו יום האב אברהם שהוא סבי היה דרוך תמיד וחושש בכל פעם שמי מילדיו או נכדיו התעכב בדרכו. וסיפורים כאלו לא חסרו וזהו רק אחד קטן מיני רבים, בארץ נכר תמיד התנכלו ליהודים…

הפרעות הגדולות לא פסחו גם על יהודי מרוקו. ידועות ומוכרות הפרעות לשנת 1955 במהלכן בתים הוצתו ואלפים נאלצו להימלט.

באופן אבסורדי אסרו השלטונות את עזיבת יהודי מרוקו ואלו נאלצו להעפיל ולהפליג בחשאי. מספיק היה לנוע מחוץ לבית המגורים עם מזוודה וכבר היה נחשד הדבר כבגידה. מוכרת התקרית הכואבת של ספינת 'אגוז' אותה שכרו אנשי המוסד, עליה היו ילדים רבים. הספינה טבעה ואותרו רק 22 ניצולים שכבר לא היו בין החיים.

מפרץ אַל-חוּכֶּיְימַה בחופה הצפוני של מרוקו ובאופק הגיברלטר, יעד אליו לא הגיעה ספינת 'מעפילי אגוז' שטבעה בדרכה לשם

“עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן.”

ויש גם את קהילת יהודי עיראק ובגדאד, אשר עלו ארצה במבצע 'עזרא ונחמיה'. הקהילה הזו הייתה גדולה וחזקה ובמשך מאות שנים משכה אליה יהודים שנרדפו ברחבי העולם.

בעת המודרנית היו מעשי הרס בעיר הבגדאדית ובעיקר בתקופה העות'מאנית, אך ככלל יהדות בגדאד פרחה ושגשגה. כך למשל הסבא רבא-רבא שלי מצד אימי היה בעל טור קבוע בעיתון הבגדאדי והסבתא ניהלה או הייתה בעלת תפקיד הוראה מרכזי בבית הספר היהודי המודרני אָליאַנס.

אנקדוטה משפחתית מעניינת נוגעת לסבא רבא כדורי, בנו של בעל הטור, שהיה בעיראק אח בכיר ומיילד אליו הגיעה האליטה הבגדאדית. אליטה – על מי בדיוק מדובר אתם שואלים? כל ילדי השמנת הבגדאדית ובה גם מי שלימים נעשה לרודן מפורסם ונשיא – היה זה לא פחות מאשר סדאם חוסיין, העריץ האכזר שחי לו בארמונות מזהב ושיגר על ישראל טילי סאקד עוד בימי מלחמת המפרץ. את סופו כולם מכירים, כיצד התחבא בבור מפני הלוחמים האמריקאים. כעת תדעו גם את ראשיתו וסודו, שהיה זה בכלל יהודי שילד את אימו…

על כן הלם גדול אחז אז ביהודי עיראק עת התרחש הפַרְהוּד בשנת 1941, במהלכו נרצחו ונפצעו אלפים לאחר תקופת לאומנות במדינה ותוך השפעה נאצית כבדה. יהודים אלו ספגו התעללויות, רכושם נלקח בתיהם נשרפו והיו מי שהועלו אל הגרדום.

העיר בגדאד על גדות נהר החידקל

אז מה דעתכם? מוזמנים להגיב ולהעלות על הכתב כל מחשבה בנושא.