סוף הוא גם התחלה ועל סוד פריחת הדובדבן

סוף הוא גם התחלה וכוס היין תמיד חצי מלאה

יצאתי למסע מיוחד, אשמח לשתף קצת בתהליך. זה לא היה מסע מתוכנן ובטח שלא תכננתי שיצא מזה ספר (קצת מזכיר אולי מישהי שנכנסה להיריון לא מתוכנן… אבל לא באמת משנה, הייתה לידה והתינוק אהוב והוא בכלל ספר…).

אדם פתאום מוצא עצמו בתהליך פנימי, תקראו לזה משבר גיל ה-40, אובדן של אב, סיכום פרק בחיים, מה לא? אתה מנסה להרכיב פאזל ומגלה שחסרים לך חלקים. אתה יוצא לדרך חדשה, נזרק אל העולם ויוצא לשוחח עם אנשים שמעולם לא הכרת או העזת להכיר, או דווקא עם אלו שהכרת היטב רק שמעולם לא שאלת אותם את השאלות הנכונות. אתה מגלה פתאום הרבה פרטים מפתיעים שכלל לא היו ידועים.

ובמקרה שלי, גם מהר מאוד יצא לי להבין שזהו כלל לא מסע אישי, זה מסע בשורשים של עם עתיק שעבר דרך ארוכה, חלקה בצער נשכחה. אתה משוחח עם אנשים ושומע את סיפורם, אתה קורא עדויות של אנשי הארץ הצעירה נושנה, כאלו שנולדו בה או היגרו אליה, וכאלו שנלחמו למען עצם קיומה. אתה קורא וחוקר, מחפש עוד ועוד מקורות מידע. כעבור שנה שהאינפורמציה זורמת אליך, היא כבר מחפשת לפרוץ. פתאום אתה כותב ולא מפסיק. זה משהו גדול ממך בהרבה, אין לך בכלל זכות לעצור. לך תסביר…

אבל קודם כל קצת פרגון, הרי אומרים שזה בחינם…

את הגברת הזו, אורלי לוי מהוצאת הספרים אוריון, פגשתי כבר לפני מספר שנים. יש לדייק, לא נפגשנו תחילה אלא מדובר היה בכלל בשיחה טלפונית שפשוט נפלתי עליה וערכתי תחקור לפרטי פרטים. והרי ספר אפילו לא היה בידי, הייתי רק בתחילת דרכי…

אני בחור די יסודי, בדומה אולי לאבא שלי – הוא "הָיַמַּאי מִמֶקְנֶס". אני נוהג להבין לאן אני נכנס עוד טרם הדבר קורה. כך שכבר בשלב הראשוני הזה ערכתי בדיקת שוק קצרה על העולם הזה של הוצאת הספרים. עכשיו ברור לכל כי כתיבת ספרים לרוב אינה פרנסה אלא יותר מן התשוקה. אבל בכל זאת, ככל שעיינתי אודות ניסיונם של סופרים שונים הבנתי שהמצב אכן מאתגר, הרי יש מפיצים ויש רשתות וכולם כמובן צריכים להתפרנס. אבל מה עם הסופר? אפילו את עלות ההדפסה אף אחד לא ישיב לו. בקיצור, אכן מאתגר. אך את הסיפור מישהו צריך לספר…

טוב, אבל יצאתי למסע בלית ברירה – זה משהו שגדול ממך. אבא הותיר פנקס קטן של זיכרונות וככל שאתה מעמיק בדברים מהר מאוד אתה מבין שזו בגדר חובה לכתוב את כל כל מה שעלה בחכתך, אלו הם דברים שצריכים להיות נחלת הכלל, ולא רק באיזה קובץ וורד או מגירה, הזהות הזו של העם ששב לארצו אחר מסעות ארוכים. הבנתי שאני חייב לדבר עם איש מקצוע ולקבל איזה כיוון, כי להמשך המסע אצטרך שותפים. וכשנתקלתי בזו הגברת כשהיא מסבירה ומרצה על העולם הזה של הוצאת הספרים, משהו בתוכי אמר לי שאני צריך לשוחח עימה. אז התקשרתי והיא בכבודה ענתה, וכך אני חופר על הדואופול של החנויות בעולם הספרות הישראלי, על עריכה, ועל כל מה שעולה לי בראש ועל הכל היא משיבה באדיבות גמורה. והרי כבר אמרתי שהספר כלל אינו באמתחתי, רק ציינתי בפניה שיש לי כבר שם לספר ויש כיוון אבל זהו, לא יותר. חתמנו בכך שמי יודע, אולי בעתיד עוד נשוחח.

חלפו עברו שנתיים ולספר כבר יותר מ-500 עמודים (אמיתי לגמרי!), אלא שביני לבין עצמי חשתי שאם מישהו יגיש לי ספר של 500 עמוד, רבים הסיכויים שאת הספר אשליך עליו היישר על הראש, צריך להוריד איזה 30%. וכך מצאתי עצמי במשימה הפוכה, במקום לכתוב אני מוחק. כאב לב גדול, תאמינו לי. בשלב זה כבר ראיתי לנכון להתחיל לפנות למספר הוצאות לאור, למרות שלא ממש היה לי את הכוח לכך. את אלו קטלגתי ל-3 קבוצות: 1 – שלם לנו מלא כסף ואחר כך נשכח מקיומך, 2 – תמורת סכום סביר וקצת אחוזים נפגיש אותך עם אנשי מקצוע ראויים ונלווה אותך בכל שתצטרך להמשך דרכך, 3 – אנחנו מוציאים ספר אחד בשנה עזוב אותנו בשקט ונא לא להתקשר יותר!

הייתי מבולבל, מודה, עזרה מישהו? אני בסך הכל בחור עם סיפור. ואז נזכרתי בזו הגברת, קבענו להיפגש. היא הציגה לי תנאים ברורים, היא קשוחה כן, אבל מקצועית והוגנת והשקיפות אצלה מעל לכול וזה כלל אינו מובן מאליו – היא בבירור השתייכה לקטגוריה השנייה. ומייד הרגשתי בבית. מצאתי אוזן קשבת ויד מושטת לעזרה והכל בגובה העיניים.

ניסיתי לחשוב מה אבי היה אומר על כל זה ואז נזכרתי: אבא היה איש של אנשים! כשנזכרתי בכך גם ידעתי והבנתי שאני אכן נמצא במקום הנכון למשימה.

“השהות בים הייתה מאתגרת, אם כי מספקת ומעצימה, מדיום דרכו היה יכול לחוות תרבויות עתיקות יומין מבעד לאנשים אותם פגש. כי הוא היה איש של אנשים ואלו פתחו את ליבו ומחשבותיו.”

בדיעבד ולסיכומו של מסע משותף, כמו בכל תחום, גם כשיש לך מוצר שלדעתך הכי סופי ומוגמר, מבט של אנשי מקצוע כל אחד לתחומו נותן לך העצמה ודחיפה. ושמחתי מאוד שכך היה. אם מדובר בעריכה או הגהה, וגם בתחומים טכניים יותר כמו עימוד או עיצוב הכריכה, הרי שם לא פחות דרושים ניסיון ומיומנות. יש לפרגן גם למאיירת הפרטית שלי, ביתי, לה מלאו רק תשע שנים. ותודה ענקית אני חייב לשחר בוגנים, אשר ניצח על הכל באופן מרשים!

המלאכה מתבצעת לה…

פריחת הדובדבן השברירית והיפה

אז מסע אחד מגיע לסיומו והינה בפתח התחלה חדשה. אלא שבפועל כתיבת הספר לא הסתיימה, זוכרים, יש עוד 150 עמודים לקצץ. וגם ספר כזה בו משולבים להם מבצעי מוסד עלומים, קרבות עקובים מדם של מיטב הלוחמים ודבריהם המסווגים של מנהיגים מחדרי חדרים – ספר כזה יש להגיש גם לצנזורה הצבאית, והינה לו מסע בפני עצמו. ואף ששיגעתי את הגברת מההוצאה לאור, אין עוד מה לחתום על חוזה. לבינתיים היא רק העבירה טיוטה להיסטוריון שהתרשם.

חגיגת הפריחה של עצי הדובדבן ביפן – בלוג באתר ה-sakuraco מאת thuy fang

ובזמן הזה, תתפלאו אנחנו עוד מתכתבים, כמו אילו קרובים. ואגב כך נודע לי כי אימה של בעלת ההוצאה, שזכתה אמנם לחגוג 100 שנים, נפטרה זה מכבר. בספרי עסקתי לא מעט במוות, אך בעיקר בכוחם של החיים.

וכך זה הרגיש לי נכון גם ברגע זה לנחם ולאחל: "אורלי יקרה, משתתף בצערך ושולח לך אנרגיה טובה. מקדיש לך מהכתוב בעלילה":

“הוא התבונן שוב בפריחת עץ הדובדבן – הוא עץ הסָאקוּרָה היפני. פריחתו שברירית ורגעית, כמו החיים עצמם. הוא חש שהבין לבסוף את שידעו מיליוני יפנים לפניו, עת חגגו מדי שנה את הפריחה הססגונית.”

“הוא הבין מדוע נחשב הדבר לחגיגה, כי כל פרץ של חיות עלי אדמות הוא הישג מרהיב שאינו מובן מאליו. נוכל להיעצב בחולפם אך אל לנו לכעוס כשהם דועכים ונעלמים, כי יש להוקיר את פריחת החיים המלבלבת בה זכינו לחזות מדי שנה.”

כעבור זמן מה שלחה את תגובתה: "אבי היקר והאהוב, ריגשת אותי מאוד. תודה מקרב לב. אורלי."

בהמשך הדרך גם בחרתי מה ברצוני לשלב בפסקאות סוף העלילה וגם מהן שלחתי אליה:

“המנוע והרוח מאחורי עליית המשפחה והגעתה לישראל היו מרים אימו ומשפחתה. עם קריעת ים סוף הייתה זו מרים הנביאה, שתופפה בתופים וחוללה במחול. שירתה ותפילתה בכוחן היה להניע עם בצעדיו הראשונים. "אל תשכח מורשתך," כתבה מרים ליוסי בנה באחד הספרים.”

“הדור של הוריו הקריב את עברו ופרנסתו, למען העתיד. היו אלו עולים שהגיעו מכל קצות תבל וקיימו את הציווי הקצר והמאתגר: "לֶךְ-לְךָ," צא מאזור הנוחות המוכר לך, בצעד ראשון קטן, אך אמיץ.”

סבתי מרים חלמה פעם חלום סוריאליסטי שכזה, שדווקא הוא שנחרט בזיכרונה. אדם זר פרץ לביתם והחל לגנוב את כביסת המשפחה התלויה. זה כמעט כמו לשדוד את כבשת הרש, הרי כמה פריטי לבוש זה המעט שהיה לדור הזה שחי לו כאן בשנות הצנע. אלא שאז התגלה האיש בהדרו וגילה לה מי הוא – אליהו הנביא. ולא רק זאת גילה לה, כי גם את עתידה, שבאותו היום נפתח הפתח לטובה בעתידה ועתיד משפחתה. היום אני חושב שאני מבין את פשר החלום. אין מדובר בנבואה אישית אלא כזו הנוגעת לגורלו של עם שלם, כי הנה פרק חדש בא לפתחה של האומה שגלתה מארצה אך זכרה את מורשתה.

תחשבו על זה, הדור של ההורים או הסבים שלנו נולדו ברובם בארץ נכר – הם למעשה אחרוני אלו ששמרו בגולה על צביון דת משה וישראל, כמסורת או כדת לא באמת משנה, וזאת למשך 2,000 שנות גלות כאשר רבים שילמו על כך ממש בחייהם…

כשכתבתי את אלו הפסקאות ידעתי כי הסתיימה המלאכה בפרויקט הפרטי הזה שלקחתי על עצמי, והרי שהסוף הזה מבשר על תחילתה של דרך חדשה. אז כוס היין החצי ריקה, היא גם חצי מלאה, וכל סוף של דרך אחת מוביל תמיד לדרך חדשה!

אז מה דעתכם? מוזמנים להגיב ולהעלות על הכתב כל מחשבה בנושא.