ראשונה חביבה, אמא כמובן!
כתיבת ספר זה בהחלט מסע… ואם מדברים על תחילתו של מסע, אז איך אפשר בכלל בלי להזכיר אמא?
ומה קדם למה? הפלגותיו של אבא ליפן או דווקא הגן היפני ביצירת הגובלן המפורסמת שאמא ארגה, על כך כבר כתבתי בסיפור העלילה ומעניין הקשר המשותף שלהם ליפן.
פרח חינני
אז אמא יש רק אחת, בטח כזו שהיא חיננית כפרח, רוקדת כנערה וחביבה על כולם. בעבורה מכליות ענק הושבו לאחור לאחר שכבר יצאו לדרכן בים הגדול.
בלעדיה כל זה לא היה מתאפשר.
כי היא פריחתו היפה של עץ הדובדבן!
“וזה אני מעריך הדבר הטוב ביותר שקרה לי בתקופת חיי – להכיר את בת הזוג הנכונה והמתאימה”
תשוקת ילדוּת
חנה וחדוות הנעורים הפועמת בה
בכל מסע יש משברים וקשיים, וודאי למסע זה אליו נקראתי. פעמים רבות יצא לי לומר לימאי הססגוני והמהולל, לאבא יוסי שלי, שמישהו חייב לכתוב את סיפור חייו – שלא לדבר על כך שזה למעשה סיפורה של המדינה!
לאחר מותו התמלאתי עצבות כמובן, אך לא רק על לכתו מאיתנו המשפחה הפרטית אלא גם על כך שספרו לא נכתב – בשבילי היה זה כישלון ברמה האישית. כלומר היו לנו את שיחותינו הרבות שנתנו לי קצה חוט ומקום טוב להתחיל ממנו, אבל האם זה מספיק?
די מהר קיבלתי חיזוק ניכר משני מקורות מפתיעים. הראשון היה בלתי צפוי למדי, פנקס קטן שהותיר אבי, כתוב בקצרה אך גדוש זיכרונות וסימנים מהם יכולתי לצאת לדרכי. אבל בכל זאת, עם מי אוכל להתייעץ? משהו ברוחי היה חסר, וקשה להתחיל מסע עם אנרגיה כזו.
ואז הגיעה המלאכית המושיעה, דודתי חנה שהיא כאחות תאומה לאבי, הפרש קטן של שנים. ואני לא מדבר רק על זיכרונה הצלול, שזה היה כברכה, אלא דווקא על תכונה אחרת שלה – על חדוות הנעורים ותשוקת הילדות. למעשה גיליתי שותפה לדרך, שימיה כילדה בין האקליפטוסים של חדרה פועמים אצלה כמו היה זה אתמול, ואף רחוק מכך, בבית האבן המושלג בירושלים הבירה עוד בשנות ה-50. לפתע נעשו צעדי קלילים ביותר, תודה!
“יחד עם אחותי חנה שהייתה שותפה בחיי בשנים אלה, שותפה מלאה, היינו כזוג חברים”
המורה האחת והיחידה
שיעור לשון עם המורה והמחנכת אורנה אהרון (צילום: פוטו דודי, דודי בלייכר שירותי וידאו וצילום)
וכשיוצאים למסע ויש נקודת התחלה, צריך גם בסיס. וככל שאני מסתכל על זה וחושב אני מגיע לנקודת זמן אחת, לאותה שיחת הורים עם המורה הנכבדה.
המדובר בסיומה של תקופה, ימי המעבר בין יסודי לתיכון או חטיבה, שבעבר כלל לא הייתה נהוגה. אדם צעיר נדרש לבחור לאן פניו. לפגישה הגיעה אימי, והינה המורה מסבירה, יש לו יכולות בתחומי המקצוע, אך לא פחות גם בתחום ההומני. ולמה שלא ילך לבית ספר שכזה? עכשיו, אני טיפוס די דעתן, מה לעשות מודה ומתוודה. ומייד העמדתי את הדברים על דיוקם בלי להשאיר הרבה מקום לספקות, בהכרזה כי כל מה שהמורה כרגע אמרה כלל אינו רלוונטי אלי, אני הולך לבית ספר מקצועי, וזהו סוף פסוק.
בכך חשבתי שהסתיים הדבר, הרי כבר אמרתי את שלי ואפשר כבר ללכת, הפגישה הסתיימה. אלא שהמורה אורנה כפי שהסתבר לי באותם רגעים, רק חיממה מנועים. ועכשיו היא מעלה הילוך עם ה"שטיפה", דקות ארוכות נמשכה, והכל מגובה בדוגמאות ועובדות. ומה נותר לי לעשות? ישבתי ושתקתי, דבר שאני בדרך כלל מתקשה בו.
עכשיו זה לא ששיניתי בפסיק את ההחלטה שלי, כן, אני הלכתי לאורט מחשבים ומעבדות ובלי הגות ושטויות. אבל בכל זאת, הפייט שנתנה זו המורה יושב לך בראש איפשהו, מגיח לעיתים ומזכיר לך שעמדת בצומת דרכים והיה מי שהאמין בך לצעוד במסלול כזה או אחר. בכך כנראה נמדדת מורה. לכן גם שמרתי אמונים למילה הכתובה והמשכתי לטפח גם את הצד הזה. אחשוף כי במרוצת השנים ישבתי וכתבתי אינספור דמויות לספרים שונים ואף הבטחתי למכרים וחברים שאוציאם לאור, זה פשוט לא ממש יצא… אלא שהפנקס הקטן שהותיר אבי, כמו גם בקשה שכתבה סבתי בעבר הרחוק שלא כאן המקום להרחיב בדבר, הובילו אותי לצאת לזו ההרפתקה. ובכך יצא לאור ספר על שני היקרים לי – אבא יוסי שלי והמדינה הצעירה שקמה פה מעל אדמה עתיקה ומתחדשת.
“ובהוקרה לאורנה אהרון מורתי כי עצה ואמון ילוו לאורך דרך ארוכה”
ויש דמות רביעית
כן, כן, אמרתי שלוש – אבל יש גם דמות רביעית, כזו מסתורית. ובקצרה מדובר בלין דותן, אשר חלום מוחשי מתמיד בו הופיעה אימה, הביא אותה למסע פרטי משלה. ובחלומה קיבלה לידיה מעטפה המיועדת לאיש בדרכו לטנג'יר. משימה שמראש אינה ברורה מאלצת אותך לעשות קצת מעבר, לצאת ולחקור ורק כך לגלות. וכך היא עשתה. כשאתה יוצא למסע ומגלה שישנם נוספים שצועדים בדרך דומה, לפתע אינך לבדך. אז תודה.
אז מה דעתכם? מוזמנים להגיב ולהעלות על הכתב כל מחשבה בנושא.
abefiction 
כתיבת תגובה